הבעיה שבשיתוף הוירטואלי

רבים מאיתנו מגיעים למצב שהם מכורים לרשתות החברתיות. שהם אוטומטית לוחצים על פייסבוק, אינסטגרם, יוטיוב וווטסאפ בלי לשים לב, שהם בודקים ללא הרף את המייל.

לרשתות החברתיות יש יתרונות רבים למרות כל זאת. המהירות שבשיתוף והעדכונים המהירים בחדשות נותנים לנו גישה לכל פיסת מידע שעולה לרשת. אנשים יכולים להגיב ולשתף אירועים שמצערים אותם ולקבל עזרה, עידוד או הזדהות. אנשים יכולים להציע ולקבל תמורות כמו רהיטים יד שנייה, מורים פרטיים באיזור, מודעות דרושים לעבודות.

אבל כמויות המידע הן גם חיסרון. כי אנחנו נאלצים לסנן. והאתרים והאפליקציות עושים הרבה כדי שנתמכר – מעודדים אותנו לשתף, מעודדים אותנו לעקוב, מעודדים אותנו להגיב, שמים לנו פידבק של מספר האנשים שקראו או אהבו או הגיבו. הדבר האחרון שמפתחי האפליקציות רוצים זה שנשתמש באפליקציה לזמן מוגבל, נמצא את המידע שרצינו, ונחזור לחיינו הפרודוקטיביים ומלאי המשימות.

אפילו לאתר שאני נמצאת בו כרגע יש עמוד בפייסבוק. וכדי שהטקסטים שלי יגיעו ליותר אנשים אני בוחרת להיכנס אליו ולשתף. והפייסבוק אצלי זה מקור להרבה בריחה מהחיים האמיתיים. מכירים את זה שעובר עליכם יום לא טוב, אתם מרגישים ריקנות, ואז אתם נכנסים לפייסבוק ונתקעים בלופ של מחשבות רעות? לי זה קורה כל הזמן. הפייסבוק גורם לי לעקוב אחרי אנשים שאני נוטה לחשוב שהחיים שלהם יותר מספקים משלי, אז מן הסתם הראש שלי ינסה למצוא כל מיני הוכחות לכך בפוסטים שהם מעלים. הפייסבוק הוא גם מקור לפוסטים אישיים או חדשות מעוררי תגובות – ולרוב הפוסטים מכעיסים, מאכזבים או מייאשים. במקרה הטוב הם מקור לגיחוך, ובמקרה הרע הם גורמים לי לאבד תקווה באנושות.

גם ביוטיוב, מקום שאני תמיד תוהה מה היה קורה אם הייתי פותחת שם ערוץ ומדברת על מה שמפריע לי. נכון לתקופה הזו בחיי – אני לא מוכנה לחשיפה הזו, אבל אני לא בטוחה איך זה ייראה אם אתחיל לצלם את עצמי בגיל 40… התגובות המטופשות של אנשים רנדומליים גורמות לי לחשוב שכולם ככה, שהעולם מלא שנאה, שאנשים שמצליחים נשפטים באובססיביות לפי מראה חיצוני. אולי זה נכון במידה מסוימת, אבל הרשתות החברתיות מעלות את זה למידה קיצונית כל כך, שזה ברור שהעולם פשוט לא עובד ככה.

אבל הקו בין המציאותי לוירטואלי הופך למטושטש במחשבה שלנו. התרגלנו לראות ככה את העולם, התרגלנו להכיר אנשים וגם סלבריטאים דרך המדיה הוירטואלית. זה מי שהם. לפחות מבחינתנו. כי עם חלקם יש לנו היכרות די שטחית, ואת רובם לא נפגוש לעולם. איך אפשר לדעת איפה עובר הגבול בין אנשים רגילים לפרסונה ציבורית? כמה עוקבים אתה צריך כדי להיחשב מפורסם? כמה מנויים בערוץ יש לך כדי להוכיח שהגעת לתהילה? אין כל כך הבדל בין אחד לשני, כי כולם משתפים, כולם מצלמים, כולם משתמשים באפקטים ואיפור ותאורה וזוויות. כולם אוהבים תשומת לב. כך נדמה.

אז איפה עובר הגבול בין אדם אמיתי לוירטואלי? בין אישיות לפרסונה? בין הציבורי לפרטי?

אי אפשר לדעת. כי רוב האנשים בפיד שלנו הם לא חברי נפש שיספרו לנו מה באמת עובר עליהם ברגעים קשים. אני עדיין נאבקת עם איזון. ולפעמים אני לא יוצאת בזמן, ואני מגלה את זה מאוחר מדי, כשמצב הרוח קצת ירד. זה עניין של הרגל, וכמו כל הרגל, צריך להתחיל עם מודעות שנהיית יותר ויותר חזקה ככל שמתמידים. בכל פעם שאני מזכירה לעצמי שהגיע הזמן לצאת מהפיד, הזמן מתקצר. ומצב הרוח יורד קצת פחות. אני מזכירה לעצמי כמה אני מסופקת מחיי. ואני נושמת לרווחה, כי יש לי את עצמי.