נכות נפשית מביטוח לאומי – מה קרה כשהחלטתי לקבל עזרה

מה לי ולביטוח לאומי? ככה חשבתי תמיד. תמיד היו לי קשיים עם המצב הנפשי. הגעתי לתהומות שהיה לי קשה לצאת מהם. תמיד החרדה הייתה שם, בכל מקום שהלכתי אליו. ואליה נוסף גם דיכאון בשלב יותר מאוחר. אבל לקבל נכות נפשית מביטוח לאומי תמיד נראה לי קיצוני מדי.

הניסיון שלי להתמודד לבד

ניסיתי להתמודד לבד. מאז שאני ילדה אני רגילה להתמודד לבד. גם בצבא כשמפקדת שהייתה לי שאלה שוב ושוב אם אני רוצה לצאת מהצבא, אמרתי – מה פתאום! אני יכולה להתמודד. תמיד רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה להתמודד. בדיעבד הייתי צריכה עזרה נפשית. אני חושבת שהיו נותנים לי לצאת מהצבא אם רק הייתי מבקשת. פתאום אני מבינה שהרבה מהזמן הייתי מדוכאת והיה לי ממש קשה. בצבא הכרתי את הפסיכולוגית הראשונה שלי. זה לקח זמן והרבה סבל, ומעבר לבסיס קרוב לבית, אבל זה קרה. קיבלתי עזרה.

עזרה שקיבלתי כסטודנטית

באוניברסיטה בשנים ב’ וג’ הייתי נפגשת עם פסיכולוגית, בשנה ג’ נוספה לה גם פסיכיאטרית. בהתחלה באתי לשם בגלל חרדת מבחנים. חשבתי שזו הבעיה שלי. אבל מה שלא ידעתי זה שהבעיה שלי הייתה יותר עמוקה מזה. ההיסטריה שנכנסתי אליה כל פעם שחשבתי על לקבל ציון לא טוב, הנטייה שלי ללמוד בלי הפסקה ולהתנתק מחברות שלי בתואר לתקופות ארוכות רק כדי לקבל ציונים מושלמים. זו לא הייתה רק חרדת מבחנים. זה היה הרבה יותר מזה. זה איך שראיתי את עצמי. מבחינתי הייתי הציונים שלי. שמתי על עצמי הרבה סטרס בלי שהייתי מודעת לכך.

השינוי שעברתי בשנה האחרונה

בשנה האחרונה עם כל הלחץ שהביאה הקורונה, הדיכאון התגבר. גורמים חיצוניים עודדו אותי להגיש בקשה לנכות מביטוח לאומי. אני? מתמודדת נפש? נכה? זה הרגיש כמו העלבה ליכולות שלי. לפוטנציאל שלי. אני יכולה לבד. כל הזמן הזה התמודדתי לבד.

אבל האמת היא שזה קשה. תמיד היה לי קשה. לא חשבתי שאקבל קצבה מביטוח לאומי. חשבתי שיש אנשים עם הרבה יותר קשיים ממני. אבל הדיכאון והחרדה כנראה היו בולטים מספיק כדי שביטוח לאומי יכיר בקשיים שלי. האם נכשלתי? לפני כמה חודשים הייתי אומרת שכן.

נכות נפשית מביטוח לאומי – מה זה אומר עליי

התווית של מתמודדת נפש נשמעה לי כמו העלבה. כמו זלזול ביכולות שלי. כשאני חושבת על אנשים עם נכות נפשית אני חושבת רק על אנשים עם תפקוד מאוד נמוך. עם קשיים שכליים. כאלה שצריכים עזרה צמודה. אבל זה סטריאוטיפ. במהלך המסע שעברתי בחודשים האחרונים, הבנתי שנכות נפשית זה מושג מאוד מגוון. שיש אנשים עם יכולות שכליות מאוד גבוהות, עם פוטנציאל להשתלב בעבודות שדורשות חשיבה מעמיקה. גם לי היו סטיגמות על מה זה מתמודד נפש. והאמת? נכה או לא נכה, מספקים לי עזרה, וזה מה שחשוב.

לקבל עזרה זה אמיץ

אני נמצאת עכשיו בטיפול יום. יש קבוצות טיפוליות כמה ימים בשבוע, פגישה עם פסיכולוגית ועזרה פסיכיאטרית. שאר המטופלים מאוד חכמים, מאוד מודעים לעצמם והרבה מהם מדברים על זה שהם לא רוצים להיות נטל על הסביבה. אתם מתארים לעצמכם חברה שבה אף אחד לא רוצה להיות נטל על הסביבה שלו? האם עולים לכם בראש אנשים עם חרדה, דיכאון, הפרעת אישיות גבולית ועוד בעיות נפשיות עם סטיגמה מאוד גדולה מאחוריהן? האמת, זו לא החברה שהייתי מדמיינת. הייתי מדמיינת חברה עם אנשים “נורמטיביים”, “מתפקדים”. אבל כמה אנשים נורמטיביים אתם מכירים שלא אכפת להם מהסביבה שהם נמצאים בה? שלא חושבים איך הם תורמים או מזיקים לסביבה? ודווקא להיות ביחסים עם אדם בעל בעיות נפשיות זה דבר שמרתיע הרבה אנשים. אבל זה חלק מהסטריאוטיפ. הסטריאוטיפ שהיה קיים גם בי.

מה נותנת נכות נפשית מביטוח לאומי

אני מקבלת קצבה, ובספטמבר תהיה לי וועדה של סל שיקום. יהיה לי ליווי בחיפוש עבודה וחיפוש דירה. גם סל שיקום זה מושג מאוד מגוון. יש מתמודדי נפש שצריכים עזרה מאוד צמודה. ויש גם אנשים כמוני, שצריכים ליווי קצת פחות צמוד. בתיאוריה אני יכולה למצוא עבודה ודירה לבד. הבעיה היא הסטרס המאוד גדול שיש לי כשאני חושבת על התמודדות עם מראיינים ושוכרי דירות. עשיתי את זה כבר, התקבלתי לעבודות, אבל עשיתי את זה לבד וזה היה מאוד מלחיץ, עם פחד מתמיד ממה יחשבו הבוסים והקולגות, ומחשבות על התפטרות או פיטורים. בנוסף יש לי קשיים לפעמים לצאת מהמיטה. המחשבות על הקשיים שבהתמודדות עם עצמי ועם העולם עלולים לדכא ולשתק. הליווי יעזור לי גם מהבחינה הזו. יהיה מישהו שיהיה איתי בקשר גם כשאני מרגישה רע ויעודד אותי לעשות את הדברים שאני פוחדת מהם.

הקושי לא נעלם כשמקבלים עזרה נפשית מביטוח לאומי

אני מקבלת עזרה מביטוח לאומי. מה זה אומר עליי? כמו שאנשים שקרובים לי אומרים לי – אני עדיין בחורה עם הרבה פוטנציאל. יש לי הרבה כוח להתגבר על דברים. סיימתי תואר מדעי ועשיתי הרבה בחיי בכוחות עצמי. אבל אין טעם לסבול רק בשביל שאוכל לומר שעשיתי הכל לבד. לבקש עזרה זה אמיץ. להתמודד עם סטיגמות, אפילו כשזה אתה ביחס לעצמך, זה לא פשוט. אבל אחרי שעשיתי את זה, פתאום תהיתי למה לא עשיתי את זה קודם. יש תחושת הקלה עצומה כשאני מבינה שאני לא תלויה במצב הרוח שבו אקום בבוקר. שיש לי תמיכה מהרבה אנשים ולא אצטרך פעם אחר פעם לאזור אומץ ולומר – אני מרגישה פחות טוב היום, קשה לי לעשות דברים לבד.

העתיד נראה אופטימי, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן. יהיו לי ימים פחות טובים, זה חלק מההתמודדות עם הקושי והחיים בכלל. אבל עכשיו אני יודעת שאני לא ארגיש לבד.

Photo by Lina Trochez on Unsplash