מה הסיכוי שתצליחו בחיים

פורסם לראשונה בישראבלוג בתאריך 10/9/19

יש אנשים שנורא אוהבים סטטיסטיקות, ומחקרים, ועובדות. אני חובבת מדע, אחת כזו שצריכה הוכחות לכל טענה שהיא מעלה.

אבל יש דברים שאני לא אוהבת להצמיד להם מחקרים – קבלת החלטות שקשורות ישירות לאושר שלי.

אז כן, אני מנהלת אורח חיים בריא ועושה מה שאפשר כדי להיות בריאה. כי זה לא ממש משנה אם רוב הפעמים אוכל מג’דרה וסלט במקום שוקולד, רמת האושר שלי תשאר פחות או יותר אותו הדבר. וזה לא יזיק אם אלך עכשיו לעשות ספורט במקום להישאר במיטה, כי ארגיש אותו דבר, אם לא יותר טוב. במקרים האלה אני עושה את מה שסטטיסטית אני יודעת שיותר טוב לי לעשות.

אבל דברים כמו מסלול הקריירה שלי, מה אני רוצה לעשות בחיים, לאן אני שואפת, אלה דברים שמשפיעים ישירות על רמת האושר שלי. ובכל מקום יהיו אנשים שידכאו אותי. בכל מקום יהיו אנשים שישאלו אותי “מה הסיכוי…?” ו”יש בזה עבודה?” ו”אי אפשר לחיות מזה”. בכל קריירה כמעט, חוץ מאולי במדעי המחשב, ועוד כמה מסלולי קריירה בודדים שנחשבים למבטיחים בארצנו הקטנה, יהיו אנשים שיהיו להם אינסוף סיבות למה לא להיכנס לזה בכלל. חלקם כבר עזבו את התחום, והשאר פשוט אוהבים להתלונן. הם יאמרו לי שאני עוצמת עיניים, שאני הולכת בדרך שרבים אחרים כבר נכשלו בה, שאני עושה בדיוק את אותה טעות שרבים וחכמים ממני כבר עשו, אז מה הטעם?

ואתם יודעים מה אני אומרת להם בחזרה? אני לא. אני לא מגיבה לאנשים כאלה. כי הם כבר קבעו את דעתם. ויש לי דברים יותר מועילים לעשות מאשר לשנות אותם. כמו ללכת בדרך שלי, לא משנה מה היא תהיה. ולבחור את האנשים שאני רוצה להיות בקרבתם, רצוי כאלה שמתלהבים מדברים קטנים ומטופשים שאחרים כבר נטשו מזמן, כי הם נדבקו בייאוש ובתלונות של אחרים. עצוב לי שזה מה שקורה לאנשים בוגרים כמוני. שברגע שהם גדלים והמסגרות של בית ספר וצבא נגמרות, הכל נראה חסר משמעות. וכולם נדבקים בפחד ובייאוש של הסביבה, ומגשימים את החלום של מישהו אחר. ואז החיים נהיים מדכאים והפתרון היחיד הוא פשוט לברוח. לברוח לדברים שמספקים היי מכני ולא טבעי. כי אין היי מהבחירות שיכולתם לקחת בעצמכם. אין היי מהרגעים שבהם הוכחתם לעצמכם שאתם יכולים כשהיו מספיק מתנדבים לומר לכם אחרת. כי אפילו לא ניסיתם. וזה הדבר הכי עצוב מבחינתי, יותר מכל כישלון.

אז איך עושים את זה? הדבר הכי מיידי הוא להתרחק כמה שאפשר מרשתות חברתיות, להפסיק להשוות את עצמכם לאידיאל שאנשים אחרים יצרו לעצמם, להפסיק עם האובססיה לראות את עצמכם ביחס לבני גילכם. אני מניחה שאתם (כמוני) משווים את עצמכם לאנשים פחות או יותר באותה קבוצת גיל ואותה נקודת פתיחה. אבל יש כל כך הרבה דרכים להגיע בדיוק לאותה נקודה, והחיים שלכם אמורים להיות שונים משל החברים שלכם (או האויבים המושבעים…) באופן טבעי, כי כל אחד עובר את המסלול שלו בזמן שמתאים לו.

אז מה הטעם אם אי אפשר להשוות? איך אדע כמה אני שווה אם לא אבדוק כמה אנשים בפייסבוק/אינסטגרם שלי כבר התעשרו וחיים את החלום בזמן שאני עדיין חיה על חשבון ההורים? אם לא אדע כמה כבר התחתנו והקימו משפחה בזמן שאני רווק נצחי? זה העניין, שבדיוק בגלל שאי אפשר לצפות את העתיד, צריך להעריך את הרגעים הקטנים, לשאול את עצמנו האם אנחנו מאושרים היום, ומה אפשר לשנות בתקופה הקרובה שאולי יעזור. לא לשאול מתי נגיע למנוחה ולנחלה, כי זה לוקח חיים שלמים. אני יודעת שכשאני מבלה יותר מדי זמן ברשתות החברתיות אני נהיית עצובה ומיואשת. אז אני תופסת את עצמי ברגע שאני שמה לב, יוצאת מהמשתמש ומונעת מעצמי להיכנס לייאוש. פשוט, מהיר ואפקטיבי. להתייאש זה נורא קל בעולם שלנו, כשיש גישה להכל ויש לנו מיליון תשובות ללמה אחרים במצב יותר טוב מאיתנו. אבל זה הרבה יותר קשה, והרבה יותר מספק, לעצור רגע ולשאול איפה אנחנו בלי קשר לכאוס שמתחולל בחוץ.