חוסן נפשי – כוח העל שלא ידעתי שיש לי

ביסודי הייתה תקופה מכיתה ד’ עד אמצע כיתה ו’ בערך שילדים לעגו לי. היה לי חוסן נפשי גדול אפילו אז. היה ילד שהתחיל את כל זה, והוא היה מקובל. תמיד רציתי להיות מהמקובלים. אני עדיין רוצה. תמיד הקראשים שלי לאורך השנים היו מוחצנים, מצחיקים, כאלה שכולם אהבו. עדיין יש לי תחושה שאם אהיה מהמקובלים אהיה “מוגנת”. בגלל זה יש לי דחף למצוא בן זוג “מבוקש”. בן זוג שמייצג מבחינתי את ה”מקובלים” של פעם. זה נשמע מטופש. אני לא באמת אפתור ככה את חוסר הביטחון שלי. אבל זו השריטה שיש לי בראש, מפעם. אני עדיין פוחדת שיצחקו עליי, כאילו אני בבית הספר ויש מקובלים ולא מקובלים. 

הכישרון שלי

בתקופה הזו של היסודי, היה לי מורה למוזיקה שעודד אותי לשיר מול השכבה. בדיעבד אני שמחה שהיו לי את נקודות האור האלה לאורך השנים. הן היו מורכבות בעיקר ממורים רוסים למוזיקה שזיהו את הכשרון שלי. הם אהבו את הסגנון הקלאסי שתמיד היה מזוהה עם הקול שלי. הם היו אלה שהעריכו את הנימוס והשקט שלי, שייצג את ההיפך הגמור מהאופי הישראלי הסטריאוטיפי.

היה מקרה אחד שזכור עליי, שבו שרתי את ההמנון מול כל השכבה ביסודי. ילדה כל כך קטנה וכל כך אמיצה. פחדתי מאוד למרות שבית הספר שלי היה מאוד קטן, אבל בשביל ילדה ביסודי לשיר מול כל השכבה הצריך המון אומץ. הילדים שתקו כשהתחלתי לשיר. זה היה אחד הדברים היחידים שהשתיקו את הבנים שלעגו לי, לפחות לכמה שיעורים. אחרי זה הם יצאו מהשוק והמשיכו ללעוג לי, עברו לצחוק על הקול שלי כשאני שרה, למרות שהזיופים שלהם לא היו קרובים לאיך שנשמעתי. לרגע הרגשתי כוח, כוח שלא הרגשתי לפני כן. היה לי כוח עליהם. הכישרון שלי היה כוח.

למצוא את הכוח שלי

הכישרון שלי היה כוח. לפחות ככה חשבתי. במשך שנים השוותי את עצמי לאחרים. בין היתר רציתי להיות זו עם הציונים הכי גבוהים, ככה הערכתי את עצמי. כשהרגשתי בדידות, שאני לא שייכת לשום מקום, ילדה אבודה שמסתובבת לבד בהפסקות, ניחמתי את עצמי – לפחות הציונים שלי טובים. אבל כשאני מסתכלת על המקרה הזה ביסודי ועל עוד מקרים אחרים, אני מתחילה לראות בצורה אחרת את מי שאני. זה שהיה לי אומץ לשיר מול כל השכבה, זה ששמרתי על ציונים גבוהים למרות שהרגשתי עצובה ובודדה, זה שעשיתי דברים גם כשפחדתי מהם מאוד – זה דבר שלא נתתי לעצמי קרדיט עליו במשך הרבה זמן.

הכוח שלי הוא לא הכישרון שלי, או הציונים שלי, או זה שאני טובה יותר מאחרים בצורה כזו או אחרת. הכוח שלי הוא שאני בוכה, ואז מנגבת את הדמעות וממשיכה הלאה. אני עושה הרבה דברים –  הולכת לטיפול יום, מדברת על הבעיות שלי באומץ מול קבוצה של אנשים, בוכה אצל הפסיכולוגית, לוקחת פעמיים ביום את התרופות שלי ונפגשת עם הפסיכיאטר. הכוח שלי זה שאני עושה דברים למרות הדיכאון והחרדה. יש לי חוסן נפשי מאוד גדול.

החוסן הנפשי עוזר לעבור תקופות לא פשוטות

אני כותבת את זה עכשיו למרות שאני מרגישה חסרת כוח. בימים האחרונים הייתי במיטה. יש לי ימים כאלה. שבהם הגוף יכול גם לכאוב מחוסר תנועה. טוב שמחר יש לי את הטיפול יום. יש הרבה שלא מסיימים את הטיפול. פורשים באמצע. זה קשה לסיים. זה קשה לדבר על דברים שכואב לדבר עליהם. או לרצות מהקבוצה תגובה מסוימת ולקבל תגובה אחרת. אבל אפשר לומר שאני “מצטיינת” בטיפול יום. וזה לא רק כי אני רגילה להיות התלמידה המצטיינת. אלא גם (ובעיקר) שניערתי מעצמי את הציפייה הזו שאני אמורה להצטיין כל הזמן. 

אני מבינה עם הזמן כמה זה לא חייב להשפיע על הזהות שלי, אם אוהבים אותי או לא. ושהציפיות שלי מעצמי הרבה פעמים לא ריאליות ותלויות בתגובות הסביבה. הכוח שלי הוא לנגב את הדמעות ולהמשיך הלאה. יש לי דיכאון, יש לי חרדה. ויש ימים שהם משתלטים. אבל יש גם ימים שלא. והטיפול יום עוזר לי לראות מי אני בלעדיהם. אני יכולה להסתדר גם בלעדיהם. יש מאחוריהם בחורה עם כוחות, עם פוטנציאל לצאת לעולם ולעשות… מה שהיא רוצה. לא כי היא התלמידה המצטיינת. אלא כי היא אדם טוב. זה מה שחשוב. וכמו שאני אומרת תמיד – לאנשים טובים מגיע טוב.