נכתב ב-10/9/22
השבוע הייתי באירוח בקהילה תומכת. אלה היו 3 ימים ושני לילות. אחרי הלילה הראשון רציתי לעזוב. מול הדירה יש שכן שמגדל תרנגולים שקוראים מ-4 בבוקר ולא הצלחתי לישון כמו שצריך. בנוסף לכך, המקום החדש, השותפות החדשות שלא התחברתי אליהן במאה אחוז, והפחד שאצטרך להתעמת איתן בכל מיני נושאים, כל זה הכניס אותי לשוק. רציתי לברוח חזרה לבית החולים שאני מאושפזת בו כבר שנה. אבל הייתה לי שיחה עם המנהלת והעו”סית בקהילה התומכת, שאמרו לי שבסופו של דבר זו החלטה שלי, אבל כדאי לי להישאר לפחות ללילה הנוסף. הסכמתי.
בבוקר קמתי יותר רגועה. הצלחתי לישון הרבה יותר טוב. הבנתי שזה לא כל כך משנה איפה אני אהיה, שום דבר לא יהיה מושלם אבל אני אמצא את המקום שלי עם התמיכה והעזרה הנכונה. ישבתי עם אחת השותפות לדירה ושאלתי אותה אם אפשר לשים מוזיקה. היא הסכימה. אז שמתי את here comes the sun של הביטלס. שיר שלא שמעתי מאז שהייתי במחלקה הסגורה. וזו פעם ראשונה אחרי הרבה זמן, ששמעתי אותו ובאמת היה לי בוקר רגוע.
הייתי שנה באשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. שנה של עליות וירידות. שנה קשה.
לפני האשפוז הייתי לקראת סיום בטיפול יום שממש עזר לי. אפילו קבעו לי ועדת סל שיקום שהייתה אמורה להיות שבוע אחרי שהתאשפזתי. כחלק מטיפול היום היו לי פגישות עם פסיכולוגית כל שבוע, וצפו בה טראומות מהעבר. הטראומות האלה תוך כמה ימים דרדרו את המצב שלי. התחלתי להרגיש דחפים אובדניים, אז נסעתי למיון בית חולים ושם נכנסתי לפסיכוזה. במהלך הפסיכוזה צעקתי דברים כמו “איפה יש פה חלון” כי רציתי לקפוץ, ואנשים כל פעם עצרו אותי והחזירו אותי למיטה. בשלב מסוים בלעתי המון כדורים ואפילו לא זכרתי את זה. זה היה כאילו מישהו אחר השתלט על הגוף שלי. אחרי כמה זמן קשרו אותי למיטה, וריסנו אותי עובדי ביטחון למשך כמה שעות. אם אני זוכרת נכון גם הייתה עליי מסיכת חמצן שניסיתי להוריד, אולי הכדורים עשו לי משהו שגם אותו לא זכרתי. משם העבירו אותי לבית חולים פסיכיאטרי.
עברתי 4 חודשים מאוד קשים. התמודדתי עם מחשבות אובדניות מאוד קשות. זו הייתה תקופה ארוכה שבה הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה, לצחצח שיניים, להתקלח ולאכול כשאני מרגישה כמו זומבי או כשבא לי רק למות מרוב סבל נפשי.
בשלב מסוים המצב השתפר ויצאתי לכמה שבועות למחלקה הפתוחה. הרגשתי שיש תקווה. נפגשתי עם עובדת סוציאלית נחמדה שקבעה לי ועדת סל שיקום בפעם השנייה. יצאתי לריפוי בעיסוק במחלקה הפתוחה, ששם התיידדתי עם הסטודנטים והמרפאות בעיסוק שעבדו שם. הרגשתי מאושרת כמו שלא הרגשתי בחיי. הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שאני אדם חברותי.
ואז התחלתי לצאת הביתה בסופ”שים. יצאתי פעם אחת וזה הלך נהדר. בפעם השנייה ביליתי עם אחיות שלי ואמא שלי בשבת, ואז חזרנו הביתה. תוך כמה שעות התחלתי להרגיש שוב דחף לקפוץ. חזרתי עם אמא שלי בערב שבת לבית החולים. האחות האחראית שאלה אותי אם אני רוצה לחזור לסגורה לכמה ימים. אמרתי לה שכן. והכמה ימים האלה הפכו לכמה חודשים. שמתי לי שירים של הביטלס ושל דיאנה רוס ועוד שירים רגועים בבקרים, למרות שהרגשתי זוועה. עשו לי הרבה שינויים בתרופות שלא עזרו. בשלב מסוים ניסו לעשות לי טיפול בנזעי חשמל. עשיתי 3 טיפולים וזה לא הצליח.
הייתי מיואשת. פעם שנייה במחלקה הסגורה, תרופות שלא מצליחות לעבוד. חשבתי שלא אצא מזה לעולם. במשך כל הזמן הזה בכיתי לפסיכולוגית המדהימה שלי, שליוותה אותי מאז שנכנסתי לאשפוז.
ואז, לאט לאט ובהדרגה, המצב השתפר מעצמו. כשהאחיות שלי או אמא ביקרו אותי, התחלתי לצאת איתן קצת לביקור במחלקה הפתוחה במקום בחדר הביקורים הרגיל. ואז התחלתי לצאת למחלקה הפתוחה לכמה שעות לבד ולחזור לישון בסגורה. ולאט לאט הזמן הזה גדל. אני עדיין פחדתי להיות שייכת למחלקה הפתוחה כי חשבתי שאחזור שוב לסגורה. זה לקח לחץ ממנהל המחלקה והאחיות לשכנע אותי לצאת לפתוחה לגמרי. השעות הראשונות היו מפחידות. אבל אחרי כמה שעות, התחלתי להרגיש רגועה. בשלב מסוים העובדת הסוציאלית קבעה לי ועדת סל שיקום בפעם השלישית, שהייתה טובה. בוועדה אישרו לי זכאות למגורים בקהילה תומכת.
אני מרגישה שסוף סוף יש לי תקווה לעתיד חדש. במשך השנים האחרונות הרגשתי שיש לי הרבה חלומות שאני מתקשה להגשים. סוף סוף אהיה בקהילה תומכת שתעזור לי להגשים את החלומות שלי. יצאתי מהאשפוז בן אדם אחר ממה שנכנסתי. יותר חזקה, עם יותר בטחון עצמי. ועכשיו, עם העזרה שאקבל, השמיים הם הגבול.
