איך סיכה של אבא עודדה אותי להילחם בדיכאון

בזמן האחרון די הזנחתי את עצמי ונתתי לדיכאון להשתלט. הפסקתי לצחצח שיניים בערב, לא כל כך התקלחתי, הייתי מנותקת מאנשים קרובים, הפסקתי לעשות ספורט, והעברתי את רוב זמני במיטה בצפייה בסרטונים חסרי תכלית ביוטיוב. הסרטונים האלה בעיקר גורמים לי לשכוח מעצמי בימים שבהם אני לא מרגישה טוב נפשית. הפסקתי להילחם בדיכאון, למרות העזרה מהרבה גורמים כולל ביטוח לאומי.

ואז אמא שלי הראתה לי סיכה צבאית שאבא שלי קיבל לפני כמה חודשים, כי הוא לחם בלבנון לפני הרבה שנים.

אבא שלי הוא בן אדם כזה שלא מדבר על עצמו. אם אמא שלי לא הייתה מראה לי את הסיכה, לא הייתי יודעת שהוא קיבל אותה בכלל. אמא שלי גם אמרה שיש לו עוד כמה סיכות, שכמובן גם אותן הוא לא הזכיר.

אבא שלי הוא אדם חכם, טוב לב, צנוע. אחד כזה שצריך להיות מאוד גאה בעצמו. אבל הוא אף פעם לא מדבר על ההישגים שלו. אף פעם לא מספר על העבר שלו למרות הקשיים של חיים במשפחה מרובת ילדים בעידן השיכונים. הוא אף פעם לא מדבר על כמה היה קשה להיות לוחם. אני יכולה רק לדמיין את המראות הקשים ששמורים אצלו בזיכרון. הוא גם אף פעם לא משקיע בעצמו כספית, רק בנו, הבנות שלו. אחותי הייתה צריכה לקנות לו מכונת גילוח חדשה כי הוא לא היה עושה את זה בעצמו.

להילחם בדיכאון זה מסע של שינוי הרגלים

לקח לי זמן ללמוד שזה בסדר להוציא על עצמי כסף. ההורים שלי באו ממשפחות שעלו לארץ בלי כלום, וגם כשהם עבדו קשה והיה להם כסף, הם עדיין היו תקועים במנטליות של – צריך לחסוך כל שקל.

גם לי יש הרבה כשרונות והישגים. אבל לרוב אני שוכחת מהם, ומתמקדת במה שאין לי ויש לאחרים. מאוד קל לי להיכנס למנטליות של קנאה ומרמור על מה שאין לי, וקל לשכוח את מה שהשגתי לאורך חיי למרות הקשיים. ההסתכלות הזו על אבא שלי הזכירה לי כמה גם אני צריכה להיות גאה בעצמי. כמה אני כבר לא הילדה הביישנית והמנודה שהייתי. כמה כוחות יש לי וכמה פוטנציאל. כמה אני צריכה להעריך את עצמי ולכבד את עצמי. מגיע לי להרגיש טוב, לצחצח שיניים ולהתקלח. יש לי הרבה מה להציע לעולם, וחבל לשכוח את זה.